אמנון נולד ב"חוות שטוק", נווה יער של היום,למרים ויוסף פרידמן. ניצולי שואה שהגשימו חלום לאחר הזוועות שחוו באירופה. הם באו לארץ ישראל לבנות את עתידם.הקימו משפחה והחליטו להקים את ביתם בבית לחם הגלילית. אמנון היה האור הראשון בחייהם המשותפים. תינוק יפיפה, בלונדיני בעל עיניים כחולות וצוחקות שהביא עימו הרבה אושר ושמחת חיים. בשנת 1951 נולדה לאמנון אחות בשם תמר. <ילידי 1947 השנה שבה נולד היו הכיתה הראשונה של המושבים בית לחם ואלוני אבא שהקימו יחדיו את בית הספר היסודי ''אלון הגליל". למשפחה היה משק בשותפות עם משפחת קאופמן במשך 20 שנים . מכוניות פרטיות בכל המושב כמעט ולא היו ,משחקים היו מעט מאוד. מגיל צעיר מאוד אמנון אהב לעזור במשק .הוא היה מעביר קווי מים בשדות יחד עם יוסף אביו וחיים השותף, קוצר תירס במגל, עוזר להעמיס את החציר על העגלה ומתחח את האדמה בעזרת האגריה שהייתה. עוזר ברפת, במטע האגסים ובכל שאר עבודות המשק .אמנון היה ילד עליז ושמח אהב מאוד להיות בחברה. היה פעיל מאוד יחד עם בני גילו וצעירים יותר מבית לחם ואלוני אבא שלמדו וגדלו יחד. הוא ירש את הכישרון של אביו לבנות כל מה שהיה חפץ ויחד עם חוש טכני מפותח בנה במו ידיו משחקים וצעצועים. בין היתר אף המציא פטנטים שונים. בתערוכות של בית הספר היסודי בנה באר מים עם גלגלת ודלי זעיר שעולה ויורד לבאר בעזרת הידית .גילף מחרשת עץ העתק מדויק ממחרשה ערבית שראה ואפילו סוס מקרטון מתאמץ ומושך אותה. "באחד הימים בא אלי אמנון ואמר לי שיש לו פטנט לבניית תותח. תחילה צחקתי ממנו אבל כאשר סיפר לי על התכנית, התחלתי להאמין שזה יצליח. הלכתי לביתו והוא הראה לי תכנית מדויקת ששרטט על דף. מיד נגשנו לעבודה, הלכנו למוסך ובנינו תותח .אחר כך היית בעיה מהיכן נביא אבקת שרפה. אמנון נזכר שיש לו במרתף כדורים של רובה סטאן. פירקנו הרבה כדורים, הכנסנו את אבק השרפה לתותח והלכנו בשמחה לנסות כיצד הוא פועל. התחבאנו מאחורי המועדון, הכנסנו אבנים לקנה והדלקנו את הפתיל. היינו מאוד מתוחים וחיכינו כ-5 דקות לא קרה כלום. נגשנו לאט לתותח ולפתע נשמע קול נפץ. התותח עף אחורה והאבנים קדימה. למחרת בא אלי אמנון ואמר שיש לו ותכנית לתותח משוכלל יותר'.' (מתוך קטע שנכתב בחוברת על אמנון) מגיל צעיר ידע אמנון את שמות המטוסים וכלי הנשק השונים. היה מאושר לראות את החיילים והטנקים שהיו מתאמנים בשטחים של בית לחם מידי שנה. ''כשהיינו בני שבע בערך, התרסק אוירון על הגבעות לא רחוק מהכפר. כל חברי הכפר,אמך מרים ואמי רצו למקום התאונה. עמדנו שנינו על יד השער והסתכלנו בעשן המיתמר. לפתע הרגשתי דמעות בגרוני ופרצתי בבכי: ''אמא שם, אמא תישרף''. נתת לי יד ואמרת: "אל תבכי חנהל'ה, זה לא יקרה. אבל אם זה באמת יקרה, אתן אותך מתנה לאמא שלי ותהיי אתנו. '' (מתוך החוברת לזכרו מאת חנה סמואלי) היו לאמנון כמה אהבות גדולות כילד וכמתבגר, רכיבה על סוסים הייתה אחת מהן. כיוון שגדל במשק שהסוסים שימשו בו לעבודה, מגיל צעיר מאוד רכב וטיפל בהם. אמנון היה רכוב על הסוס יושב בגו זקוף ומעלה ענן אבק מאחריו .אהב מאוד לרכב בשדות יחד עם אביו או עם חברים .כיוון שעבד עם האגריה בתיחוח במשק או בגינה (אגריה היה כלי חקלאי עם 3 גלגלים לתיחוח חקלאי ולהובלה של דברים במשק בתוך ארגז עץ שהיו מחברים לאגריה) בערב היה לוקח את החברים בארגז האחורי לסרט בנהלל או בבית שערים ולבילויים בעמק. לאחר מכן אביו וחיים קנו טרקטור וזו הייתה חגיגה ושדרוג ענק לאמנון וחבריו שבערבים היו מבלים בכל האזור בעזרת ''הרולסרולס'' החדש. לתיכון החקלאי בנהלל הלך בסיום היסודי למד שם שנה אחת בלבד. היה מתוסכל לא מצא את מקומו עד שניצת האור הגדול בעניו, ללמוד בבית ספר צבאי. אמנון היה מאושר שבאדם כאשר הלך ללמוד בבית הספר לקציני ים במכמורת. אמנון חזר הביתה בוגר יותר ולומד באהבה במסגרת הקשוחה החדשה. חזר לכפר בגו זקוף, מדים כחולים, בלורית זהובה, עניים צוחקות וחיוך מבויש, כולו ביטחון, על סף חיים חדשים. נלקח מאיתנו בטרם עת. |